כשסוף סוף הגעתי לגיל חמש, הרגשתי שאני מוכן ובאתי אל אבי. "אבא, אני רוצה לנגן על תופים" אמרתי בקול התקיף ביותר שידעתי.  "או.קיי" אמר אבא. ואני הרגשתי שזה היה קל מדי.

"אבל קודם חליל"!   

אז חיללתי. בכל הכוח. שאבא ישמע. ההצלחה הייתה אדירה! וכמו כל כוכב שנגע בשמיים התחלתי גם אני לחפש משהו אחר שירגש אותי. ההיגיון אומר "נו, אז זה הזמן לחזור לתכנית המקורית",  אך בתור ילד אימפולסיבי שזה עתה גילה את עולם הצלילים, התופים ממש כבר לא עניינו אותי.

האורגן המיותם בארון הבגדים, דווקא כן. כמה נחת הבאתי לאימא. הצלחתי להחזיק מעמד חמש שנים, עד ששוב פרץ חיידק הנדודים וטען להמשך מסע החיפוש אחר הכלי שלי. 

 

חזרתי להגשים לעצמי חלום ילדות, ואני רק בכיתה ו'. זה באמת היה מרטיט! החדר שלי, הסלון של השכנים, העצבים של אבא.כנראה שתופים הם לא הכלי שלי כרגע. ממשיכים.

קשה לתאר פרצוף של בנאדם בשנייה שהפנטזיות שלו מתממשות.

"כן אבא, אני רוצה שתלמד אותי לנגן על אקורדיון, כמוך!"  

אחלה כלי זה אקורדיון... אבל צריך גם אחלה כרס כדי שהוא גם יהיה נוח.

 

ואז... הגיעה הגיטרה. ואני, נער בן 14 שכבר עבר לא מעט בחייו, רק רוצה

לדעת אותה. כל יום 4 שעות הייתי יושב ורק מנסה להשתפר. מתוך רצון טהור.

"מאז עברו הרבה גשרים מעל המים" והספקתי להפוך את התחביב האהוב עליי

למקצוע: שירה בציבור, יצירת מוסיקה מקורית ועיבודים, נגינה בהרכבים שונים,

עבודה מוסיקלית חינוכית, ועוד.

בכל אלה אני נותן את הערך המוסף, היצירתי, עם כל האהבה שיש בי.

 

ואני לא מפסיק ללמוד.

054-7967870

yon.shir@gmail.com