אודות
כשמלאו לי 5 שנים שלמות, הרגשתי שאני מוכן ובאתי אל אבי.
"אבא, אני רוצה לנגן על תופים" אמרתי בקול התקיף ביותר שידעתי.
"או.קיי" אמר אבא ואני הרגשתי שזה היה קל מדי. "אבל קודם חליל".
אז חיללתי. בכל הכוח. שאבא ישמע.
ההצלחה הייתה מסחררת.
וכמו כל כוכב שנגע בשמיים התחלתי גם אני לחפש משהו אחר שירגש אותי.
ההיגיון אומר "נו, אז זה הזמן לחזור לתכנית המקורית"
אך בתור ילד אימפולסיבי שזה עתה גילה את עולם הצלילים, התופים באמת כבר לא עניינו אותי.
האורגן המיותם בארון הבגדים, דווקא כן.
אויש כמה נחת הבאתי לאימא.
הצלחתי להחזיק מעמד חמש שנים, עד ששוב פרץ חיידק הנדודים וטען להמשך המסע אחר חיפוש הכלי שלי.
חזרתי להגשים לעצמי חלום ילדות, ואני רק בכיתה ו.'
זה היה באמת מרטיט. החדר שלי, הסלון של השכנים, העצבים של אבא.
כנראה שתופים הם לא הכלי שלי כרגע.
ממשיכים.
קשה לתאר פרצוף של בנאדם בשניה שהפנטזיות שלו מתממשות.
"כן אבא, אני רוצה שתלמד אותי לנגן על אקורדיון, כמוך!"
מה אגיד לכם, אקורדיון זה כלי עשיר, יש לו צליל חזק, וכן... צריך וואחד כרס כדי שהוא גם יהיה נוח.
ואז... הגיעה הגיטרה. ואני נער בן 14 (שעבר לא מעט בחייו) רק רוצה לדעת אותה.
4 שעות ביום בממוצע ישבתי ורק ניסיתי להשתפר. מתוך רצון טהור.
"מאז עברו הרבה גשרים מעל המים..." והספקתי להפוך את הדבר האהוב עליי לפרנסה.
שירה בציבור, ליווי בהרכב מקורי, הכנת פלייבקים, לימוד גיטרה..
בכל אלה אני נותן את הערך המוסף, היצירתי, עם כל האהבה שיש בי.
ואני לא מפסיק ללמוד.